פסק-דין בתיק ת"א 1076-04

פתח דבר :

מונחת לפני תביעה בה עותרת התובעת, הגב' פנינה סובוביץ' (להלן: "התובעת") להורות  לנתבע מס' 1, מר בנימין רוזן (להלן: "הנתבע 1") ולנתבעת מס' 2, י.י פרוייקטים ונופש בע"מ (להלן: "נתבעת 2"), לסלק משטחה כל השייך להם בתום תקופת השכירות ולקבוע כי הפינוי של הנתבעים הושלם אך בחודש מרץ 2006. בנוסף עותרת התובעת להורות על מתן פיצוי כספי בגין כך לטובתה, זאת בהתאם לסעיף הפיצוי המוסכם בהסכם השכירות המקורי, ומבקשת צו המורה על נסיגה לקוי הבניין בתוך מגרשו של נתבע 1, כך שתוכל לבנות גדר שתתחם את שטחה.

אירועים שאינם במחלוקת :

1. התובעת הינה בעלת זכות החכירה והחזקה של מגרש, הידוע כמגרש מס' 107 באזור התעשייה באר טוביה (להלן: "המגרש"). התובעת הינה חליפת בעלת הזכויות הקודמות במגרש, מכח ירושה, זאת משנת 1998.
2. הנתבע 1 הינו חוכר מגרש מס' 106, הגובל בצידו המערבי של מגרש התובעת, ועליו נמצא, בין היתר, מבנה בו נוהלה מסעדה בתקופה הרלוונטית ועוד מספר מבנים. הנתבעת 2 הינה שוכרת המסעדה ומגרש מס' 106 מהנתבע 1, בתקופה הרלוונטית.
3. ככל הנראה, החל ממועד בלתי ידוע, הוצבו בשטח מגרשה של התובעת מספר מכולות ומבנים השייכים לנתבעת 2, זאת ללא היתר. על מנת להסדיר את המצב, ניהלו  הצדדים מו"מ, וביום 29.12.98 חתמו הצדדים על הסכם. בהסכם נקבעו דמי שכירות בסך 150 $ לחודש וכן נקבע מנגנון לפינוי ופירוק המבנים ה"גולשים" ושכירות חלק ממגרש התובעת לצורך בנייתם מחדש, תוך קבלת ההיתרים הנדרשים, הסכם שנועד להיות בתוקף עד ליום 31.12.99 תוך מתן תקופת אופציה נוספת.
4. במהלך פגישת החתימה דנו הצדדים באפשרות והנתבעים לא יפנו את השטח במועד. הוסכם להוסיף בכתב יד סעיף של פיצוי מוסכם, שלא הודפס מראש (סעיף 8 להסכם), אשר תוכנו קובע כי הנתבעים ישלמו 100 $ ליום בגין איחור בפינוי המושכר. הצדדים חתמו ליד תוספת זו.
5. הצדדים האריכו את הסכם השכירות, ל שתי תקופות שכירות נוספות בנות שנה אחת עד ליום 31.12.02, על ידי חתימה על נספחי הארכה להסכם השכירות. בשנת 2003 לא נחתם נספח הארכה נוסף או הסכם שכירות חדש. אולם, הנתבעת 2, לא שינתה את מיקום המבנים ואף המשיכה לשלם דמי שכירות ללא נספח או הסכם חתום.
6. ב ראשית שנת 2004 ניהלו הצדדים מו"מ, במהלכו הועלתה הצעה לשינוי ורענון תנאי השכירות שבהסכם המקורי משנת 1998. הנתבעים סרבו לחתום על הסכם השכירות שהוצע על ידי התובעת, אך יחד עם זאת המשיכו להשתמש במגרשה של התובעת. בהעדר הסכם, התובעת ביקשה מהנתבעים לפנות את המבנים שבשטחה וזאת בפניות בכתב ובעל פה.
7. ביום 6.6.04 הודיעו הנתבעים כי ביצעו פינוי משמעותי של השטח (ויש מחלוקת אימתי בוצעה בדיוק), אולם התובעת סברה כי עדיין מתקיימת פלישה. לפיכך, ביום 6.9.2004 הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר אל בית משפט השלום בקרית גת לסילוק יד ותביעה כספית בסך של 70,000 ש"ח. ביום 30.11.2004 הוגש כתב תביעה מתוקן וסכום התביעה הועמד על סך של 126,837 ש"ח.
8. על מנת לבחון אם הפינוי אכן הושלם, הסכימו הצדדים, כי יש למנות מודד מוסכם מטעם בית המשפט.  מחוות דעתו מיום 1.8.05,  עולה, כי עיקרו של השטח אכן פונה. אולם עדיין קיימת פלישה מעבר לקו הגבול בין מגרש התובעת למבני הנתבעת 2. החריגה באה לידי ביטוי ב - 4.77 מ"ר לתוך שטח התובעת, כמה עשרות סנטימטרים, לאורך חלק נכבד מן  הגבול.
9. ביום 1.2.06, הזיזו הנתבעים את המבנים למיקומם הנוכחי.
10. מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה וכן בנה, דרור (עת/2 להלן: "דרור"), כמי ששותף של הוריו בניהול משקם. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 ומנהלה של נתבעת 2.

עיקר טענות התובעת :

11. לטענת התובעת, השטח אשר בהסכם בכתב, אשר הוארך בכתב פעמיים, לא פונה על ידי הנתבעים, ואלה המשיכו לשלם דמי שכירות, בהסכמה. לפיכך יש לראות את אחיזתם בתקופה זו כהארכה של חוזה השכירות בשנה נוספת, זאת, עד שנת 2004, בה נדרשו בה לא היית הסכמה, ומאז הופכת ההחזקה לאיחור בפינוי. זאת, למעשה, עד עצם היום הזה, שכן, לשיטתה, הנתבעים טרם פינו את מבניהם פינוי מלא. מבני הנתבעת "גולשים" למגרשה, תוך "טשטוש" "קו ה - 0" של מגרש התובעת. הדבר מפריע להשלמת גידור המגרש ולהשכרת המגרש לכל דורש, והגשם מהגגות המשופעים נוזלים לשטח התובעת.
12. לשיטת התובעת, היות והנתבעים לא עמדו בתנאי ההסכם ולא פינו את מבניהם פינוי מלא, עליהם לשלם לתובעת פיצוי מוסכם של 100$ בעבור כל יום איחור, שהוא שיעור הפיצוי  המוסכם, או לחלופין דמי שימוש ראויים. זאת, מיום 1.4.04 ועד יום הגשת התביעה המקורית, היינו שמונה חודשים בלבד. זאת, מתוך הנחה כי עומדת לה הזכות לתבוע את היתרה בהליך נפרד (סעיף 54 סיפא לסיכומים), אף שלא חזרה וביקשה בסיכומים היתר לפיצול סעדים, כפי שביקשה בכתב התביעה.
13. התובעת ממשיכה ומבקשת צו לסילוק יד נוכח ההפרעה הממשיכה עד היום בשימוש במגרש שלה, תוך גרימת נזק המים האמור, מניעה ממנה להשלים את הגדר סביב המגרש ומניעת האפשרות להשכיר ביעילות לאחרים.

עיקר טענות נתבע 1 :

14. הנתבע 1 טוען כי מאחר שבשנת 2003 לא נחתם הסכם שכירות בכתב, ורק הנתבעת 2 המשיכה לשלם דמי שכירות ללא הסכם חתום, הרי שתקופת השכירות נמשכה. אולם, תקופה זו נמשכה  עד לפינוי המושכר על ידי נתבעת 2, ולא היה איחור בפינוי.  זאת, מאחר ואף צד לא נתן הודעה על הפסקת השכירות לצד השני. עוד נטען כי מכיוון שהנתבע 1 אינו חתום על הסכם שכירות לתקופה זו מול התובעת, ולהבדיל מנתבעת 2 גם אינו מקיים אותו על ידי תשלום דמי שכירות או על ידי החזקת השטח בפועל, אין לראות את הנתבע 1 כצד לשכירות בתקופה זו.